מגילת
השואה

מגילת השואה שלפניכם באה כדי להעניק נוסח תמציתי אך בו בזמן מקיף, לאחת התופעות
הקשות והמצמיתות שעברו על העם היהודי לדורותיו. עבורי, נוסח זה שכתב ידידי שאול מייזליש
נועד להיות קריא וידידותי לימי השואה וימי הזיכרון שמעצבים את חיינו.
עבורי גם לא ניתן לנתק את השלשלת המוליכה משדות הקטל ומחנות המוות של אירופה ואפריקה
אל מדינת ישראל שהיא התוצאה והפועל היוצא של מכוות אש זו.
הוריי תמיד דיברו על הנס הגדול של יהדות מרוקו ממנה אני באה, שניצלה מן התופת ולא נכרתה
תחת המגף של הקלגס הנאצי.
אחיי ואחיותיי היהודים שם נלקחו, נעקרו, נרמסו, נכתשו בכל אמצעי השטן בניסיון לטשטש
את צלם האדם, אבל העוקרים לא הצליחו. הם לא לקחו את הלב, את הדיוקן היהודי, את הרוח,
הנשמה. היהודים אמרו בהחלטה פנימית – יש בשביל מה לחיות. הם לא יהרסו את הערך היהודי.
כל אחד מהם הוסיף ואמר: ׳אסור לי להגיד בשבילי זה נגמר, אין טעם לחיי, כולם מתים סביבי
ועוד מעט יגיע תורי׳. לא, לא תנצחו אותי ולא את החירות שנמצאת בליבי. כן, את הגוף שלנו ניתן
לענות, את הפיזי למוטט, את החרות החיצונית למוסס, אך הנפש פנימה ממשיכה לפכות ולהיות
חלק ממסורת יהודית גדולה. יש בשביל מה לקום בבוקר. יש בקול המדבר בתוכי כמיהה לחיים
שלמים והרמוניים טבולים ברוח היהדות.
***
זהו המסע הגדול ביותר שעבר העם שלנו. הוא מתחיל בוורשה ומוסקבה, עובר דרך טריפולי,
מרקש ושאלוניקי, ונותן אפשרות להיבנות ולבנות מחדש. למסע הגדול הזה נתתי שני בנים,
לכאורה שיא של קורבן, אבל ממנו אפשר רק לצמוח.
ההיסטוריה שלנו חתומה בחותם הייסורים, במיוחד בדורות האחרונים, אבל יש בהם גם חיוב
עבור מדינה שיש בה אחוות אחים ובתוכה צומח עם ישראל, עם נפלא.
אלירז בני, שב ממסע השואה בפולין עם 400 תמונות בקנה המצלמה שלו וכל התמונות היו של… ***
פרחים. "מה הבאת לי?" נחרדתי.
"כל פרח שצילמתי שם, בפולין, אמא, הוא ילד יהודי שעלה השמיימה" השיב. בשבילי לא הייתה
תשובה ניצחת יותר לנאצים מאשר תמונות הפרחים שאלירז הביא.
***
הספר, "מה שנותר – חפצים אהובים לזיכרון" מכיל צילום של שתי אבנים – שחורה ולבנה –
שנלקחו מלבנון, מן המקום בו נפל בני אוריאל. בני השני, אלירז, לחם באותו מקום, במלחמת
לבנון השניה, שבע שנים אחרי שנפל אוריאל. הוא חוזר לשם כמפקד, הולך אל הסלע שעליו
נפל אחיו ומאותו סלע שממנו הביאו לי את האבן השחורה הוא חוצב ומביא לי את האבן הלבנה.
האבנים הללו עומדות בביתי על דגם של בית המקדש, וכשיבוא היום ואנשים יתרמו כסף לבניית
בית המקדש, אני אתרום את שתי האבנים הללו המסמלות את כל מה שעם ישראל עבר. האבן
השחורה מסמלת את המשברים, הכאבים, השכול והקשיים – ששיאם היה השואה ומוראותיה.
בכפיפה אחת היא עומדת עם האבן הלבנה, אבן התקווה, הבנייה, השמש והאורה. הן מבטאות
את משואת ישראל. עלינו לזכור שכל איש שואה הוא "צל"שניק", הוא אגדה חיה או מתה, אבל
5
אגדה. הוא חלק מהמחיר ששילמנו על הבית הזה. נקווה שלא נשלם יותר.
כל דור ואויביו, כל דור ומתיו, כל דור וגבורתו. אין לי ספק כי השואה הולידה את הבית שאנו כל
כך ראויים לו ושאוריאל ואלירז שילמו בחייהם כדי לכונן את בטחונו וקיומו.
***
הלקח מן השואה מתגלם גם בדברים שאמרתי בטקס קבלת פרס ישראל ושנגעו לראייה הטובה
המתחייבת וצומחת גם מתוך הכאוס ותהומות הסבל: "יש לי לב אחד שנשבר שלוש פעמים, שתי
הודעות שבר נוראיות, נפילת בני בכורי אוריאל בקרב בלבנון, פטירת אישי אליעזר משברון לב
ונפילת בני השני אלירז בקרב בעזה. עם הלב הזה יצאתי אל עמי ובמילים פשוטות, בשפת הלב
השבור, דיברתי על הארץ הזאת ומורשתה, על הבחירה בטוב, על השמחה, על הדבקות בחיים,
על אחריות ומעורבות חברתית. מתוך הלב הזה, שפועמים בו אמונה בארץ הזאת ובעם הזה,
מתוך תהומות הכאב שהותירה לנו השואה, נבעו מעיינות של אהבה וכשהלב מלא אמונה, הוא
יכול לעמוד באתגרים הקשים ביותר, הוא יכול ליצור יצירות גדולות.
וזוהי גם יצירתי שלי ושל כל האודים הניצלים מאש הטראומה הנוראה שעברנו בימי השואה.
היצירה הזו נטועה בלבבות והיא פרי סערות הימים של השואה מכאן ושל המלחמה על הארץ
מכאן. הפכתי את יגוני וגם אנו, כולנו, צריכים להפוך את יגוננו, לניגון חדש.