אני זוכר הכול, ואם אני יכול גם להזכיר- והיה זה שכרי "
"אנחנו, שרידי השואה, היכולים להזכיר, הולכים ומתמעטים. מכאן החשיבות העצומה להחדרת תודעת השואה וזיכרונה, בכל הדרכים והצורות האפשריות העומדות לרשותנו. המגילה מתעדת את הטרגדיה של האובדן והאבדון, הסבל והייסורים, הרס הנווה המשפחתי, הקהילתי והאיום על עצם קיומו של העם היהודי",
הרב ישראל מאיר לאו שליט”א
להיות ראויים למקדשי השם
הרב ישראל מאיר לאו שליט״א
הרב הראשי
יו״ר מועצת ״יד ושם״
בספרי האוטוביוגרפי "אל תשלח ידך אל הנער", כתבתי כי ילד בן שמונה אינו יכול לשכוח את בוכנוולד. הוא רואה את המראות ושומע את הקולות: "אני זוכר הכול ואם אני יכול גם להזכיר – והיה זה שכרי".
אנחנו, שרידי השואה, היכולים להזכיר, הולכים ומתמעטים. מכאן החשיבות העצומה להחדרת תודעת השואה וזיכרונה, בכל הדרכים והצורות האפשריות העומדות לרשותנו.
אחת מהן היא "מגילת שואה" זו שכתב הסופר והעיתונאי שאול מייזליש, הבאה להשתמש בסוד השתיקה והצמצום, כדי להגיש מגילה שרעיונותיה קצרים, צו לצו, קו לקו, ואשר תמציתה: התורה הנאצית לא רק נאבקה בימי העברה והזעם נגד יהודים. היא לחמה כנגד היהדות, כנגד כל זכר יהודי בקרב האנושות.
מצוות שימור הגחלת, מדריכה אותי יום יום ושעה שעה ולכן כל תוספת מעין זו ללימוד, לעיון – חיונית היא מאין כמוה.
המגילה מתעדת את הטרגדיה של האובדן והאבדון, הסבל והייסורים, הרס הנווה המשפחתי, הקהילתי והאיום על עצם קיומו של העם היהודי.
שימור ותיעוד זה הוא המשך לקריאה שעדיין מהדהדת בי, קריאת האימהות שלנו כשנדחסו לקרונות המשא וצעקו אלינו, שנשארנו על הרציף: "זכור שאתה יהודי!". זוהי צוואה שלא דיברה על נקמה, אלא ציווי לזכור את הזהות היהודית ולפעול לפיה.
סיפור חייו של דור העקידה מהווה סמל ודוגמא הרואית לחיים של קידוש השם, רוויים באמונה עוצמתית ובשמירה על צלם אנוש.
אנו מצווים להמשיך הוויה מופלאה זו ולקדש את ה' בדרכי חיינו, להשלים את החלל שנפער ולהיות ראויים למקדשי השם שבכל הדורות.
יגון הופך לניגון חדש
מרים פרץ
אם הבנים – כלת פרס ישראל
מגילת השואה שלפניכם באה כדי להעניק נוסח תמציתי אך בו בזמן מקיף, לאחת התופעות
הקשות והמצמיתות שעברו על העם היהודי לדורותיו. עבורי, נוסח זה שכתב ידידי שאול מייזליש
נועד להיות קריא וידידותי לימי השואה וימי הזיכרון שמעצבים את חיינו.
עבורי גם לא ניתן לנתק את השלשלת המוליכה משדות הקטל ומחנות המוות של אירופה ואפריקה
אל מדינת ישראל שהיא התוצאה והפועל היוצא של מכוות אש זו.
הוריי תמיד דיברו על הנס הגדול של יהדות מרוקו ממנה אני באה, שניצלה מן התופת ולא נכרתה
תחת המגף של הקלגס הנאצי.
אחיי ואחיותיי היהודים שם נלקחו, נעקרו, נרמסו, נכתשו בכל אמצעי השטן בניסיון לטשטש
את צלם האדם, אבל העוקרים לא הצליחו. הם לא לקחו את הלב, את הדיוקן היהודי, את הרוח,
הנשמה. היהודים אמרו בהחלטה פנימית – יש בשביל מה לחיות. הם לא יהרסו את הערך היהודי.
כל אחד מהם הוסיף ואמר: ׳אסור לי להגיד בשבילי זה נגמר, אין טעם לחיי, כולם מתים סביבי
ועוד מעט יגיע תורי׳. לא, לא תנצחו אותי ולא את החירות שנמצאת בליבי. כן, את הגוף שלנו ניתן
לענות, את הפיזי למוטט, את החרות החיצונית למוסס, אך הנפש פנימה ממשיכה לפכות ולהיות
חלק ממסורת יהודית גדולה. יש בשביל מה לקום בבוקר. יש בקול המדבר בתוכי כמיהה לחיים
שלמים והרמוניים טבולים ברוח היהדות.
***
זהו המסע הגדול ביותר שעבר העם שלנו. הוא מתחיל בוורשה ומוסקבה, עובר דרך טריפולי,
מרקש ושאלוניקי, ונותן אפשרות להיבנות ולבנות מחדש. למסע הגדול הזה נתתי שני בנים,
לכאורה שיא של קורבן, אבל ממנו אפשר רק לצמוח.
ההיסטוריה שלנו חתומה בחותם הייסורים, במיוחד בדורות האחרונים, אבל יש בהם גם חיוב
עבור מדינה שיש בה אחוות אחים ובתוכה צומח עם ישראל, עם נפלא.
אלירז בני, שב ממסע השואה בפולין עם 400 תמונות בקנה המצלמה שלו וכל התמונות היו של… ***
פרחים. "מה הבאת לי?" נחרדתי.
"כל פרח שצילמתי שם, בפולין, אמא, הוא ילד יהודי שעלה השמיימה" השיב. בשבילי לא הייתה
תשובה ניצחת יותר לנאצים מאשר תמונות הפרחים שאלירז הביא.
***
הספר, "מה שנותר – חפצים אהובים לזיכרון" מכיל צילום של שתי אבנים – שחורה ולבנה –
שנלקחו מלבנון, מן המקום בו נפל בני אוריאל. בני השני, אלירז, לחם באותו מקום, במלחמת
לבנון השניה, שבע שנים אחרי שנפל אוריאל. הוא חוזר לשם כמפקד, הולך אל הסלע שעליו
נפל אחיו ומאותו סלע שממנו הביאו לי את האבן השחורה הוא חוצב ומביא לי את האבן הלבנה.
האבנים הללו עומדות בביתי על דגם של בית המקדש, וכשיבוא היום ואנשים יתרמו כסף לבניית
בית המקדש, אני אתרום את שתי האבנים הללו המסמלות את כל מה שעם ישראל עבר. האבן
השחורה מסמלת את המשברים, הכאבים, השכול והקשיים – ששיאם היה השואה ומוראותיה.
בכפיפה אחת היא עומדת עם האבן הלבנה, אבן התקווה, הבנייה, השמש והאורה. הן מבטאות
את משואת ישראל. עלינו לזכור שכל איש שואה הוא "צל"שניק", הוא אגדה חיה או מתה, אבל
5
אגדה. הוא חלק מהמחיר ששילמנו על הבית הזה. נקווה שלא נשלם יותר.
כל דור ואויביו, כל דור ומתיו, כל דור וגבורתו. אין לי ספק כי השואה הולידה את הבית שאנו כל
כך ראויים לו ושאוריאל ואלירז שילמו בחייהם כדי לכונן את בטחונו וקיומו.
***
הלקח מן השואה מתגלם גם בדברים שאמרתי בטקס קבלת פרס ישראל ושנגעו לראייה הטובה
המתחייבת וצומחת גם מתוך הכאוס ותהומות הסבל: "יש לי לב אחד שנשבר שלוש פעמים, שתי
הודעות שבר נוראיות, נפילת בני בכורי אוריאל בקרב בלבנון, פטירת אישי אליעזר משברון לב
ונפילת בני השני אלירז בקרב בעזה. עם הלב הזה יצאתי אל עמי ובמילים פשוטות, בשפת הלב
השבור, דיברתי על הארץ הזאת ומורשתה, על הבחירה בטוב, על השמחה, על הדבקות בחיים,
על אחריות ומעורבות חברתית. מתוך הלב הזה, שפועמים בו אמונה בארץ הזאת ובעם הזה,
מתוך תהומות הכאב שהותירה לנו השואה, נבעו מעיינות של אהבה וכשהלב מלא אמונה, הוא
יכול לעמוד באתגרים הקשים ביותר, הוא יכול ליצור יצירות גדולות.
וזוהי גם יצירתי שלי ושל כל האודים הניצלים מאש הטראומה הנוראה שעברנו בימי השואה.
היצירה הזו נטועה בלבבות והיא פרי סערות הימים של השואה מכאן ושל המלחמה על הארץ
מכאן. הפכתי את יגוני וגם אנו, כולנו, צריכים להפוך את יגוננו, לניגון חדש.
חוב מוסרי
אריה ברנע
יו״ר ׳עמך׳ – המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי השואה ובדור השני
ראשית חכמה – מלוא ההערכה לידידי שאול מייזליש שידו רבה לו בתחומי התקשורת, היהדות
וזכר השואה לאורך עשרות שנים. יישר כוחו על היוזמה ועל המעשה בקשר למגילת השואה
שלפניכם.
במשך שנים רבות לא עמד בפנינו טקסט מכונן בקשר לשואה, מקיף וחגיגי כמו מגילת העצמאות,
וכן כמו סידור התפילה, להבדיל. חיסרון זה הורגש הן בבתי הכנסת ובבתי הספר, הן בטקסים
הממלכתיים, הן ליד שולחן המשפחה המעלה את זכרונות סבתא וסבא )הנמצאים בינינו או שכבר
הלכו לעולם( מהתקופה האיומה מכל איום.
הישרדותם של ניצולי השואה, והמשך חייהם עד היום הזה, לפלא הם בעינינו. מדרך-הטבע הוא
שהילדים שייוולדו בעוד שנים אחדות לא יפגשו ניצולי שואה, ועובדה זו מסבה לנו כאב גדול. אנו
שואלים את עצמנו איך ניתן יהיה לשמר את זכר התקופה הקשה ולהפיק ממנו משמעות לאומית
ואנושית בעולם שבו אין כבר איש שיוכל לומר: אני הייתי שם.
והנה מונח לפנינו מענה חשוב מאין כמוהו, מגילה שראשיתה בזכרונם האישי של הניצולים
ושהמשכה בדורות הבאים.
לשם מה עלינו לזכור? הדור המבוגר איננו יכול לשכוח. הדור השני והשלישי, ולפעמים גם
הרביעי, יזכרו את ההורים והסבים. לא כך שאר המשפחות שהשואה לא היתה חלק מסיפורן
האישי, ולא כך הדורות שיבואו. המגילה שלפנינו איננה מסתפקת בסיפור ההיסטורי והאנושי
כשלעצמו, אלא מניחה על שולחננו גם הצעה למשמעות אקטואלית תמיד: חיזוק הזיקה של כל
דור ודור לעם היהודי ולמורשתו, למדינת ישראל שקמה על החורבות – ולחובתנו המוסרית כלפי
כל באי עולם, כי בצלם נבראו.